isabelle (isabelle1) wrote in polyamory_il,
isabelle
isabelle1
polyamory_il

  • Mood:

quite a pickel

ראשית - הקדמה (והרי היכן תמוקם ההקדמה אם לא בראשית?)
התוודעתי למושג פוליאמוריה כמעט במקרה לפני כמה שבועות. סתם מתוך דפדוף משועמם בידיעות אחרונות , שלהוריי יש מנוי לו (לכן זה לא לגמרי מקרי שנתקלתי במושג, כי העיתון אצלנו כל יום).

הרגשתי שגיליתי זווית חדשה לגמרי להסתכל על החיים שלי, ופתאום התחלתי להרגיש תקווה שלא חשתי הרבה זמן. תמיד חשבתי שיש שתי אופציות - מונוגמיה או לחיות ללא הגדרה, ואז לוותר על היכולת לצפות בכלל למשהו מבני/בנות הזוג המשמעותיים (ולעשות דברים מאחורי הגב כי לא רציתי לוותר על הזדמנויות שניקרו בדרך). גיליתי לשמחתי שטעיתי. אפשר אחרת כי יש אנשים נוספים שחושבים כמוני. אינני יחידה.

ועכשיו לסיבה שאני כותבת:
יש לי בן זוג כבר כשנה וחצי. קשר משמעותי ורציני מבחינתי.בן זוגי מונוגמי ללא צל של ספק. זה מקשה עליי. מאד. אך איני רוצה לוותר עליו. אני אוהבת אותו וגם זה נאמר ללא צל של ספק. אבל אני גם מרגישה שחסרים לי דברים, שאולי בקשרים אחרים אוכל למצוא אותם. הרי אדם אחד לא יכול לספק את הכל. מעולם לא האמנתי ב"האחד" או "האחת"  (אני דו-מינית, ניהנית משני העולמות. למה להפסיד? :-) ). זו תפישה (טיפשית בעיני, ומקווה שאינני פוגעת באיש) שמתגלגלת לה מתקופת הרומנטיקה אם לא קודם לכן, ובעלת פוטנציאל רציני למרר לאנשים את החיים, והם אפילו לא תמיד (או מספיק) מודעים לזה.
איני חשה אשמה על זה שיש לי רצונות אחרים, שאולי נתפשים בעיני הנורמה כ"אגואיסטיים" או כ"מרדניים" ושאר סופרלטיבים "נחמדים" שכאלה. אני די חפה מתסביכים בנוגע לזה. להיפך, אני מרגישה שאני יכולה לרקוד על כל החתונות, לאכול מהעוגה ולשמור אותה שלמה, בניגוד לכאלה שהולכים בנתיב המונוגמי ונאלצים לעשות דברים מאחורי הגב בגלל זה (אינני מתכוונת רק לסקס עם אחרים אלא כל דבר עם אחרים שאינם נעשים רק עם בת/בן הזוג הקבועים). ולסבול מאשמה. העניין הוא, שאיני יכולה בפרקטיקה לממש את זה, בגלל עמדתו של חבר שלי. ושוב, איני רוצה ו/או מתכוונת לוותר עליו.
ככל שהזמן חולף מתגבר אצלי הרצון לארגן את חיי באופן הפוליאמורי ואני חוששת שאולי אאלץ בכאב גדול ובלי רצון לוותר על בן הזוג שלי, אם לא אצליח לגרום לו לראות את היופי שבזה, או לחילופין לוותר על השאיפה הזו ולהיות איתו באופן שהוא רוצה. לוותר על החירות רק כדי לא לאבד אותו (חשוב לי להדגיש שאינני פוחדת מלהיות לבד וכל מיני תסביכים אחרים. אני איתו כי הוא אדם מדהים וכי טוב לי איתו. איני רוצה לאבד את נוכחותו בחיי). הוא כן סבלני במידה מסוימת לכך שאני יוצאת מדי פעם עם בנות, אבל בתנאי שזה חד פעמי ולא קשר ארוך טווח. מבחינתו גם אין אופציה שנהיה בקשר פחות רציני - זה או הכל או כלום. הוא כבר אדם מבוגר, רוצה להקים משפ' וכו'. אין לו עניין בידידות נטו ו/או בקשר יזיזותי או כל הגדרה אחרת. הוא רוצה בת זוג על כל המשתמע מכך.
חשוב לציין שלו הייתי נמצאת במקום שאני היום כשהכרתי את בן זוגי, לא בטוח שהייתי נכנסת איתו לקשר. אבל למדתי על עצמי את הדברים האלה רק בשנה וחצי הללו. וזה מה יש (זו מעין תשובה למי שחשב אולי לכתוב - אז מה הטעם בקשר או מדוע נכנסת אליו מלכתחילה וכו').

השאלה שלי היא - what would u do?
ואיך אתן/אתם רואים את מה שכתבתי?
  • Post a new comment

    Error

    default userpic
  • 5 comments